<h1>אבודרהם סדר ההגדה</h1>
<h2>דף ה.</h2>
וכתב הראב"ד בדרשה שלו, אין לשין מצה של מצוה אלא אחר חצות, כשחיטת פסח, שאינה אלא אחר חצות. ואיתקש אכילת מצה לאכילת פסח.
<h2>דף לה.</h2>
והמצות שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח צריכים להיות מאחד מחמישה מיני דגן שהן חיטין ושעורין, וכוסמין, שהיא אשקאנדא בלעז. ושיבולת שועל, שהוא אבינא בלעז. ושיפון, מפרש בערוך, שקורין אותו בערבי דושר, ובלעז אשפילטא, לפי שהם באין לידי חימוץ, שנאמר (דברים ט"ז, ג') לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, דברים הבאים לידי חמוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו, דברים שאין באין לידי חמוץ, אלא לידי סרחון, אין אדם יוצא בהן ידי חובתו, לאפוקי אורז ודוחן, שהן באין לידי סרחון, כוסמין הם מין חיטין. ושבולת שועל ושיפון הם מין שעורים.
<h2>דף לו:</h2>
ונהגו שלא ליתן מלח במים של עיסת מצה משומרת, משום לחם עוני. וכתב הראב"ד בדרשה שלו, וצריך לעשות המצות רקיקין קטנים, ואם עשאן עבים וגדולים אין זה לחם עוני, כדתניא לחם עוני פרט לחלוט ואשישה, ואשישה לחם גדול הוא.
<h2>דף לט.</h2>
והשני מיני ירקות נהגו להיות המין האחד מהן כרפס, זכר לששים ריבוא שנשתעבדו בעבודת פרך, כי כשתהפוך כרפ תמצא בו פרך. והס' סימן לששים ריבוא, ואף על פי שיש חמישה מיני מרור שיוצא אדם בהן ידי חובתו (פסחים ל"ט ע"א) ואלו הן, חזרת, שהיא חסא. עולשין, שהם הנדבי בערבי, תמכה, בערוך מפרש שהיא קאדרוש בלעז. ויש אומרים שהוא מרויו בלעז. והרי"ף פירש, סריס בערבי. חרחבינא, יש אומרים שהיא קרצענה בערבי. ויש אומרים שהוא חנדקוק. מרור, שהיא חזרת של יער, שהיא מרה אף על פי כן חסא מצוה מן המובחר. לפיכך נהגו להיות המין השני חזרת, שהיא חסא, והיא מרור, דאמרינן בפרק (ערבי פסחים) [כל שעה] (שם) מאי חסא, דחס רחמנא עלן. ומה מרור תחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רך וסופן קשה. ובירושלמי (פסחים פ"ב ה"ה) גורס תחילתו מתוק וסופו מר.
<h2>דף מ.</h2>
והמצות האלו צריכות שימור לשם מצה, שלא יבואו מים בתבואה משעת קצירתה ואילך, או אפילו משעת טחינה, ואם אין לו כך, יעשה שימור משעת לישה. לשה אותה נכרית, אפילו ישראלית עומדת על גבה, אינו יוצא בה ידי חובתו, שכל דבר שצריך לשמו אינה נעשה על ידי נכרי.
וכתב הרי"ץ גיאת, מי שאינו יכול למצוא יין, מקדש על הפת, ובוצע ואוכל לאלתר, ואין צריך לשהות עד שסודר ההגדה, מידי דהוה אבציקות של גוים, (פסחים מ' ע"א) דאדם ממלא כריסו מהם, ומברך עליהם המוציא, ואוכל מצה משומרת באחרונה, ומברך עליהם לאכול מצה. וכל שכן הכא דלקיומי מצוה קא מכוין, ואין בו לאחר שימלא כריסו ממנו יברך עליו, והגדה וברכת המזון סודר על הפת. וכתב הריא"ף, מאן דלית ליה חמרא בלילי פסחא, מקדש אריפתא, מידי דהוה אשבתות וימים טובים. והיכי עביד, שארי המוציא ברישא, ובצע ליה לריפתא, ומנח ידיה עלויה עד דגמר ליה לקידושא, ומברך לאכול מצה, ואכיל, והדר מטבל בשאר ירקי, ועקר ליה לפתורא, ואומר מה נשתנה, וכל ההגדה, עד גאל ישראל, ומברך אמרור ואכיל, והדר כריך מצה ומרור, ואכיל בלא ברכה.
<h2>דף צט:</h2>
לילי הפסח לא יקדש עד שתחשך, ויצאו הכוכבים, ואף על פי שבשאר שבתות וימים טובים מוסיף מחול על הקודש, ומקדש מפלג המנחה ולמעלה, אף על פי שלא שקעה חמה. בפסח מצוה לשתות ארבעה כוסות בזמן אכילת מצה, וכוס של קידוש אחד מהן, ואין מצה נאכלת אלא בלילה, כפסח, שאינו נאכל אלא בלילה, שנאמר (שמות י"ב, ח') ואכלו את הבשר בלילה הזה.
מצוה מדברי סופרים על כל איש ישראל לשתות ארבעה כוסות של יין, בכל לילה משתי לילות הראשונות של פסח. ואפילו עני שבישראל לא יפחתו לו מארבעה כוסות אלו של יין, ואפילו מן התמחוי. (פסחים פרק י' משנה א') ופירש הרב יחיאל מפריש, דהא לא יפחתו לו אעני קאי. והכי קאמר לא יפחתו לו מארבע כוסות של יין, אפילו אין לו [רק] מזון שתי סעודות, ימכרם, ויקח מהם ארבעה כוסות, ואף על פי שיצטרך אחר כך ליקח מן התמחוי. ופירוש תמחוי, קערה גדולה, ויש בגופה מגורות מגורות, ודומין לקערות קטנות בתוך קערה גדולה, ומקבצין בה מיני מזון להאכיל לעניים, והיתה נגבית בכל יום.
וגרסינן התם (פסחים צ"ט, ע"ב) מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך, כדי לאכול מצה בתיאבון, וחכמים הראשונים היו מרעיבים עצמם בערב הפסח, כדי לאכול מצה בתיאבון, ומותר ליטבל במיני תרגימא, כגון פירות וקטניות, ומטבל בבני מעיים וכיוצא בהם, שאין דברים אלו משביעין, ושותה יין, שהוא מגרר הלב, כדי שיאכל מצה בתיאבון. ואמרינן במסכת סופרים (פכ"א ה"ג) הבכורות מתענין ערב הפסח, והצנועין, כדי שיכנסו למצה בתאוה. ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים, דרבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה, וקאמר טעמא, משום דרבי בכור הוה. וטעם לדבר, מפני שהרג השם בכורי מצרים, והציל בכורי ישראל מתוכם.
<h2>דף קא:</h2>
כתב הרי"ף, מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי, היכי עביד, מברך ברישא בביתיה, ואכיל כל מאי דבעי, ומברך ברכת המזון, והדר מברך לכל חד וחד בביתיה, ושתו אינהו כסא דקדושה ואגדתא, ואכלי ירקי ומצה, ואיהו לא אכיל מידי בהדייהו, ושביק להו למגמר סעודתיהו, ומברכי אינהו ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא, ועביד הכי, וכן לכל ביתא וביתא. אף על גב דברכת הנהנין קיימא לן דאינו יכול לברך לאחרים, אלא אם כן יהנה עמהם, שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום, שהם חובה. הלכך יכול לברך לאחרים, ואף על גב דאינו נהנה. ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי בהדייהו, דקיימא לן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ולבסוף אזיל לביתיה, וגמר הלילא, ושתי כסא דהלילא. ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא, מברך להו, ולא אכיל ולא טעים מידי בהדייהו, והדר אזיל לביתיה ומקדש, הרשות בידו, ושפיר דמי, עד כאן. ואם ירצה לגמור הכל בביתו, ואחר כך ילך לקדש בבתים האחרים, ולא יאכל וישתה עמהם, הרשות בידו. ואין לו להתחיל בביתו, ולומר עד גאל ישראל, ולברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך הולך לשאר בתים, ואחר כך חוזר לביתו וגומר סעודתו, לפי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת למקום אחר. אפילו הניח שם זקן או חולה, אלא לדבר מצוה, כגון לקראת חתן, או לקראת כלה. ואין לומר שגם כאן היא מצוה, להוציא את מי שאינן בקיאין ידי חובתן. לפי שמצות חתן וכלה היא מצוה עוברת, ולפיכך התירו לו לעקור מסעודתו, וללכת לקראתם. אבל להוציא מי שאינן בקיאין ידי חובתן אינה מצוה עוברת. ויכול להוציאם אחר שגמר סעודתו או קודם.
<h2>דף קג.</h2>
ואם חל במוצאי שבת עושה סימן יקנה"ז (פסחים ק"ב ע"ב) יין קידוש נר הבדלה זמן. פירוש, מברך תחילה על היין, ואומר עליו קידוש היום, ומברך על הנר, בורא מאורי האש, ואומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחשך, ובין ישראל (לעמים) [לגוים], ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת והבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך, ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לקודש. ומצאנו הבדלה בין קודש חמיר לקודש קל, שנאמר (שמות כ"ו, ל"ג) והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקדשים.
<h2>דף קג:</h2>
וכתבו הגאונים ורוב המפרשים, הואיל וכל אחד מארבעתן מצוה בפני עצמה, צריך לברך בורא פרי הגפן על כל אחד מהם. וגם משום שההגדה הוא היסח הדעת והפסק. וחכמי צרפת והרב רבינו יונה והרא"ש כתבו, שאין לברך בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. והעולם נהגו כדברי הגאונים.
<h2>דף קד.</h2>
ושאל רבינו אפרים, למה נהגו העם לומר ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קידשת והבדלת וקידשת את עמך ישראל בקדושתך אחר בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, שאין זה לא מעין חתימה, ולא מעין פתיחה. והשיב רבינו תם, משום דאמרינן בפרק ערבי פסחים (ק"ד ע"א) הפוחת לא יפחת משלוש הבדלות, והמוסיף לא יוסיף על שבע, רצו לפעמים להזכיר שבע הבדלות, והוסיפום ביום טוב אחר שבת, לפי שהוא מענין יום טוב. ואלו הן, בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, הרי שלוש, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה אינה מן המנין, אלא אגב דאמרינן לה בעלמא אמרינן לה הכא. בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת, זהו אוכל נפש, שמותר ביום טוב, מה שאין כן בשבת. ואת יום השביעי מששת ימי המעשה קדשת, זהו יום טוב אחרון של חג, שחלוק מששת ימי חולו של מועד שלפניו. והבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך, הם שתי הבדלות, בין כהנים ללויים, ולוים לישראל וזהו מעין חתימה המבדיל בין קודש לקודש, ומצאנו הבדלה בין כהנים ללוים, שנאמר (דברי הימים א כ"ג, י"ג) בני עמרם אהרן ומשה ויבדל אהרן (לקדשו) [להקדישו] קודש קדשים, והבדלה בין לוים לישראל, שנאמר (דברים י', ח') בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. ואומר שהחיינו, ואחר כך שותה, ואינו מריח בשמים, והטעם פירשנוהו בתפילת ליל מוצאי שבת.
<h2>דף קו:</h2>
וכתב הרי"ץ גיאת, מי שאינו יכול למצוא יין, מקדש על הפת, ובוצע ואוכל לאלתר, ואין צריך לשהות עד שסודר ההגדה, מידי דהוה אבציקות של גוים, (פסחים מ' ע"א) דאדם ממלא כריסו מהם, ומברך עליהם המוציא, ואוכל מצה משומרת באחרונה, ומברך עליהם לאכול מצה. וכל שכן הכא דלקיומי מצוה קא מכוין, ואין בו לאחר שימלא כריסו ממנו יברך עליו, והגדה וברכת המזון סודר על הפת. וכתב הריא"ף, מאן דלית ליה חמרא בלילי פסחא, מקדש אריפתא, מידי דהוה אשבתות וימים טובים. והיכי עביד, שארי המוציא ברישא, ובצע ליה לריפתא, ומנח ידיה עלויה עד דגמר ליה לקידושא, ומברך לאכול מצה, ואכיל, והדר מטבל בשאר ירקי, ועקר ליה לפתורא, ואומר מה נשתנה, וכל ההגדה, עד גאל ישראל, ומברך אמרור ואכיל, והדר כריך מצה ומרור, ואכיל בלא ברכה.
<h2>דף קח.</h2>
וגרסינן התם (פסחים צ"ט, ע"ב) מן המנחה ולמעלה לא יטעום כלום עד שתחשך, כדי לאכול מצה בתיאבון, וחכמים הראשונים היו מרעיבים עצמם בערב הפסח, כדי לאכול מצה בתיאבון, ומותר ליטבל במיני תרגימא, כגון פירות וקטניות, ומטבל בבני מעיים וכיוצא בהם, שאין דברים אלו משביעין, ושותה יין, שהוא מגרר הלב, כדי שיאכל מצה בתיאבון. ואמרינן במסכת סופרים (פכ"א ה"ג) הבכורות מתענין ערב הפסח, והצנועין, כדי שיכנסו למצה בתאוה. ואמרינן בירושלמי בפרק ערבי פסחים, דרבי לא הוה אכיל לא חמץ ולא מצה, וקאמר טעמא, משום דרבי בכור הוה. וטעם לדבר, מפני שהרג השם בכורי מצרים, והציל בכורי ישראל מתוכם.
ושתיית ארבעה כוסות האלו ואכילת מצה צריכין הסיבה, דרך חירות. ואפילו עני שבישראל שאינו רגיל בהסיבה כל השנה עתה לא יאכל עד שיסב (פסחים פ"י מ"י), וגם נמי עשיר שהוא מיסב על כלי מילת וכרים וכסתות הוי דרך חירות. אבל עני שאינו מיסב אלא על גבי ספסל, הוא אמינא לא הוי דרך חרות, ולא צריך הסיבה קא משמע לן דצריך הסיבה. וההסיבה צריכה להיות על צד שמאל. והסיבת ימין אינה הסיבה. ועוד שמא יקדים קנה לושט, ויבא לידי סכנה. אשה אינה צריכה הסיבה, מפני שאימת בעלה עליה ולפי זה אלמנה וגרושה בעיא הסיבה. ובעל הלכות גדולות פירש, מפני שאין דרך האשה להסב. ולפי זה כל אשה אינה צריכה הסיבה. ואם אשה חשובה היא צריכה הסיבה. בן אצל אביו אפילו הוא רבו מובהק צריך הסיבה. תלמיד אצל רבו אינו צריך הסיבה, אלא אם כן יתן לו רבו רשות. והטעם, שאינו מיסב לפני רבו, ואם היה אביו רבו מיסב לפניו, מפני שדרך האב למחול על כבודו לבנו, והוא גס בו, ואינו צריך ליטול רשות ממנו על זה, מה שאין כן ברבו. שמש אצל רבו צריך הסיבה (שם). וכל מי שצריך הסיבה, אם אכל ושתה בלא הסיבה לא יצא. ואמרינן בואלה שמות רבה (כ, ט"ז) ויסב אלהים את העם, מכאן אמרו רבותינו, אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, שכך עשה להם האלהים, שנאמר ויסב אלהים את העם. וכתב אבי העזרי, בזמן הזה שאין רגילות בארצינו להסב, יושב כדרכו, ואינו צריך להסב.
<h2>דף קח:</h2>
הכוס הראשון אומר עליו קידוש היום, והכוס השני קורא עליו ההגדה, עד גאל ישראל. והכוס השלישי מברך עליו ברכת המזון. והכוס הרביעי גומר עליו את ההלל. ואם שתה ארבעה כוסות אלו שלא על הסדר, אלא שתאן זה אחר זה, לא יצא ושיעור כל אחד מאלו הארבעה כוסות רביעית לוג יין, דהיינו ביצה ומחצה, והוא משקל שלוש אוקיות ושליש. ומידת הכלי שיכילנו הוא ארכו כרוחב ב' גודלים, וכן רחבו, וגבהו כרוחב שני גודלים וחצי גודל וחמש גודל. ואין צריך שישתה כולו, אלא רובו וקטנים צריך להטעימן משיורי כוסות. ואין צריכין כוס שלם, אלא הוא שותה רוב הכוס, והשאר מטעימו לתינוקות. ואמרינן בירושלמי דשקלים (פרק ג' הלכה ב') שמצוה מן המובחר לחזר אחר יין אדום, מדכתיב (משלי כ"ג, ל"א) אל תרא יין כי יתאדם. אלמא סתם יין אדום הוא, ואם הלבן משובח מן האדום, הלבן קודם.
וטעם לארבעה כוסות האלו, אמרינן בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) רבי יוחנן בשם רבי בניה אמר, לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ולקחתי אתכם לי לעם וגו' (שמות ו, ו' ז') כנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר' יהושע בן לוי אומר, כנגד ארבעה כוסות של פרעה (בראשית מ', י"א י"ג) וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה. וכתיב, ונתת כוס פרעה בידו. ורבי לוי אמר כנגד ארבע מלכיות. ורבנן אמרי, כנגד כוסות של פורעניות שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את אומות העולם (ירמיה כ"ה, ט"ו) כי כה אמר ה' אלהי ישראל אלי קח את כוס היין החמה הזאת והשקית אותו את כל הגוים אשר אנכי שולח אותך אליהם, ושתו והתגועשו והתהוללו מפני החרב אשר אנכי שולח בינותם. (שם נ"א, ז') כוס זהב בבל ביד ה' משכרת כל הארץ מיינה שתו גוים על כן יתהוללו, (תהלים ע"ה, ט') כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך ויגר מזה אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ. (שם י"א, ו') ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. וכנגדן עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמות, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי (שם ט"ז, ה'). תערוך לפני שולחן נגד צוררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה (שם כ"ג, ה') כוס ישועות אשא, (שם קט"ז, י"ג) תרין, פירושו, בשתי כוסות הכתוב מדבר, אחד לימות המשיח ואחד לעולם הבא. יש שואלין, מפני מה אין מברכין ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו לשתות ארבעה כוסות, כמו שמברכין על המרור, שהוא מדבריהם בזמן הזה. ויש לפרש, היאך יברך לשתות ארבע כוסות, והרי יש כוס של קידוש, שהוא מצווה בו ועומד. ואם תאמר יברך לשתות שלשה כוסות, והלא מחייב הוא בארבעה, הלכך לא אפשר. ועוד טעם אחר, מפני שאין מברכין אלא על מצוה הנעשית בבת אחת, בלא הפסק, אבל ארבע כוסות שעושה, מצוה על כל אחד ואחד מהם, ואם שתאן בבת אחת לא יצא, אין מברכין.
וכתב רב נטרונאי, ארבעה כוסות של פסח חובה הן, ואי אפשר שלא לשתות, ואם לא שתה לא יצא ידי חובתו, וחייב מלקות דרבנן. ואם אינו מוצא יין, ישרה ענבים או צימוקים במים, ויעשה מהם ארבעה כוסות, שכך אמרו חכמים (בבא בתרא צ"ז ע"ב) יין צמוקים לא יביא לקרבן, ואם הביא כשר. וכיון דלקרבן אם הביא כשר, לקידוש ולהבדלה לכתחילה כשר, במקום שאי אפשר לו.
<h2>דף קט:</h2>
ומקשי בגמרא היכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנה, דתניא לא יאכל אדם תרי ולא ישתה תרי. ומתרץ, אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא, ליל שמורים הוא לה', לילה המשומר ובא מן המזיקין, רבא אמר כוס של ברכה מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה. פירוש, כוס של ברכת המזון מצטרף לטובה עם השנים הראשונים, ואינו מצטרף לרעה, להיות זוגות עם כוס רביעי. רבינא אמר, כל חד וחד מצוה באפי נפשה היא.
וכתבו הגאונים ורוב המפרשים, הואיל וכל אחד מארבעתן מצוה בפני עצמה, צריך לברך בורא פרי הגפן על כל אחד מהם. וגם משום שההגדה הוא היסח הדעת והפסק. וחכמי צרפת והרב רבינו יונה והרא"ש כתבו, שאין לברך בורא פרי הגפן אלא על כוס ראשון וכוס של ברכת המזון בלבד. והעולם נהגו כדברי הגאונים.
<h2>דף קיד.</h2>
אלו החרוזים מצאתי לסדר הפסח. קדש ורחץ. כרפס יחץ. מגיד רחצה. מוציא מצה. מרור כורך. שלחן עורך. צפון ברך. הלל נרצה. ועוד אחר, קדש ותתקדש טבול, ופרוס. ודרשת, רחץ ובצע וחוק מצה שמור. מרור אכול וכרוך ולחם סתרך. ומזונך על כוס יהללך גמור. ועוד אחר, יקדש יטהר וכרפס וחצה. ודורש ונוטל ללחם ומצה. ומרור וכורך, ואוכל פרוסה. ונקי יזמן יהלל בדיצה. ועוד אחר, קידוש ידי אדם וטיבול בצעו. יגיד בגפן יד יציאת מצה. מרור וטבול גם כריכה יסעוד. מצה ידי מזון והלל יצא. ועוד אחר, קדש בכוס ראשון ובירק גנך טבל. והגדה בכוס שני אמור. ברך עלי לחם ועל מצה ועל מרור ובכריכה דבר הלל גמור. ואכול סעודתך ומצתך ופן תפטיר לאחריה אפיקומן שמור. וכוס שלישי על מזונך צורך ברך, וברביעי זכור הלל גמור. לחי בציון תעשה את פסחך, בעלות מקום הנעצוץ קנה ומור. סימן קטן אחר. קנ"ך יהנ"ה. ממ"ך שמ"ה. פירוש: קידוש, נטילה, כרפס, יבצע, הגדה, נטילה, המוציא, מצה, מרור, כריכה, שמורה, מזון, הלל.
והשני מיני ירקות נהגו להיות המין האחד מהן כרפס, זכר לששים ריבוא שנשתעבדו בעבודת פרך, כי כשתהפוך כרפ תמצא בו פרך. והס' סימן לששים ריבוא, ואף על פי שיש חמישה מיני מרור שיוצא אדם בהן ידי חובתו (פסחים ל"ט ע"א) ואלו הן, חזרת, שהיא חסא. עולשין, שהם הנדבי בערבי, תמכה, בערוך מפרש שהיא קאדרוש בלעז. ויש אומרים שהוא מרויו בלעז. והרי"ף פירש, סריס בערבי. חרחבינא, יש אומרים שהיא קרצענה בערבי. ויש אומרים שהוא חנדקוק. מרור, שהיא חזרת של יער, שהיא מרה אף על פי כן חסא מצוה מן המובחר. לפיכך נהגו להיות המין השני חזרת, שהיא חסא, והיא מרור, דאמרינן בפרק (ערבי פסחים) [כל שעה] (שם) מאי חסא, דחס רחמנא עלן. ומה מרור תחילתו רך וסופו קשה, אף מצרים תחילתן רך וסופן קשה. ובירושלמי (פסחים פ"ב ה"ה) גורס תחילתו מתוק וסופו מר.
וכשיבוא אדם אל ביתו ומוצא נרות דולקות, ושלחן ערוך, וכוסות מוצעות מלאות יין, מביאין לפניו סל או קערה שיש בה שני תבשילין, ושלוש מצות, ושני מיני ירקות, וחרוסת. השני תבשילין הם זרוע וביצה, אחד מהם צלי, זכר לפסח, ואחד מבושל, זכר לחגיגה. המבושלת הנאכלת קודם הפסח, כדי שיהא הפסח נאכל על השובע (פסחים ע' ע"א) ובירושלמי (פ"ו ה"ד) יליף ליה מקרא, דכתיב ועצם לא תשברו בו, ואילו היה נאכל בשעת רעבון יש בו משום שבירת העצם. וכך היא המצוה בזמן שבית המקדש קיים, בתחילה מביאין הפסח, ומברכין ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח, ואוכל ממנו כל אחד כזית, ואחר כך מביאין החגיגה, ומברכין ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח. וכשגמרו לאכול החגיגה מביאין הפסח, ואוכלין אותו על השובע, ובזמן שחל להיות י"ד בניסן בשבת אין צריך כי אם הצלי, שהוא זכר לפסח. ולא המבושל, שהוא זכר לחגיגה, שלא היתה חגיגה דוחה שבת באותו זמן. וצולין הזרוע על הגחלים, מפני שהפסח אין צולין אותו אלא בשיפוד של עץ רמון, כמו שמפרש בטעם בפסח שני (פסחים ע"ד ע"א) ואם באנו לחפש אחר שיפוד של עץ יהיה טורח גדול. והרי"ף כתב שאין לחוש, כיון שאינו אלא לזכר בעלמא, ואדרבה, המדקדק בזה נראה שעושה אותו כמין קדשים ממש, וכן כתב בעל העיטור, אל ישנה אדם. ואמרינן בירושלמי, שלכך לוקחין ביעא ודרעא כלומר, בעא רחמנא למפרק יתנא בדרעה מרוממא.
וכשיהיה כל זה מוכן לפניו מוזגין לו כוס ראשון, ומברך על היין תחילה, ואחר כך מברך על היום. ויש מוסיפין לומר בנוסח זה, הקדוש בחר בנו ויגדלנו ורצה בנו ויפארנו. ואינו ממטבע הברכה. ומברך שהחיינו, ואינו מברך שעשה ניסים לאבותינו. מפני שברכת אשר גאלנו היא במקומה, ויותר מבוארת, שמזכיר בה פרט הנס, ושותה כל אחד מהם כוסו בהסיבה דרך חירות. ואם חל להיות בשבת אומר תחילה ויכלו, ואחר כך מברך על היין, ואחר כך על היום. ואומר בחתימה ושבת ומועדי קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו. שמחה ביום טוב מפורשת (דברים ט"ז, י"ד). ובשבת ברמז, שנאמר (במדבר י', י') וביום שמחתכם. ואמרינן בספרי (פסקא ע"ז) אלו השבתות. ובשבת מצאנו לשון נחלה, שנאמר (שמות ל"א, ט"ז) ושמרו בני ישראל את השבת וגו' לדורותם. וביום טוב לא מצאנו לשון נחלה, אלא הוא על שם (דברים י"ב, ט') אל המנוחה ואל הנחלה. כל יום שיש בו מנוחה הוא נחלה. וחותם ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים. ואומר שהחיינו, ואחר כך שותה.
<h2>דף קיד:</h2>
ובטיבול שני אין לברך על המרור בורא פרי האדמה, אלא לאכול מרור בלבד, כי ההגדה אינה הפסק לענין אכילה, הואיל והמרור לפניו, ואינו נמלך, אבל לענין נטילה הוא היסח הדעת, שהידים עסקניות הם. ומזה הטעם אין לברך בורא נפשות רבות אחר אכילת שאר ירקות, שההגדה אינה הפסק. וגם אחר המרור אין לברך בורא נפשות רבות, לפי שחובת אכילתו היא עם המצה, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. ואם כן נחשב אותו כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, וכן במשנה (פסחים קי"ד ע"א) קורא אותו פרפרת הפת, דהיינו חזרת. וגם מזה הטעם אין לברך על המרור בורא פרי האדמה. ולמה שאר ירקות באים בתחילה בתוך הסעודה, להיכירא בעלמא לתינוקות, כדי שישאלו מה נשתנה, שאין דרך לטבל בירקות קודם אכילת פת. מי שאין לו שאר ירקות אלא מרור בלבד, מברך עליו בתחילה שתי ברכות, בורא פרי האדמה ולאכול מרור, וטובל בחרוסת, ואוכל כזית, וכשגומר ההגדה מברך על המצה, ואוכלה, וחוזר ואוכל מן המרור בלא ברכה.
<h2>דף קטו.</h2>
ואחר שאוכל המרור לוקח המצה השלישית, וכורך המצה בחזרת ואוכל. וכתב הרמב"ם לטבול אותם בחרוסת, ואוכל מהם כזית בהסיבה, הוא וכל אחד מן המסובין עמו, זכר למקדש שהיה הלל עושה כן במקדש, ולא יברך על אכילתו, וכן כתב הרא"ש. וטובלו בחרוסת, שכך היה הלל עושה, אוכל מצה ומרור. וכתב בעל העיטור, ויש שמטבילין בחרוסת, אבל מנהג שלנו, מצה ומרור דהלל בלא טיבול בחרוסת, שהקיפה מתה בטיבול א'. ויש אומרים מצה ממיתה אותה, עד כאן. וכן כתב רב עמרם, כי אין לטבול בחרוסת המצה והחזרת של כריכה, ואבן הירחי תמה על זה, ואמר, אטו הלל לא היה טובל בחרוסת, זכר לטיט. ולמה אוכלים המצה והחזרת בכריכה, דתניא בפרק ערבי פסחים אמרו עליו על הלל, שהיה כורכן ואוכלן בבת אחת, משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו. אמר רבי יוחנן, חלוקים עליו חבריו על הלל, דתניא יכול לא יצא ידי חובתו אם לא כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אכל, תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו, אפילו זה בעצמו וזה בעצמו. והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, ואנו צריכין לעשות זכר למקדש כהלל, וגם אנו צריכין לאכול כל אחד מהם בפני עצמו, כדי שלא יבטל מרור שהוא מדבריהם טעם מצה שהיא מן התורה, לכך מברך תחילה לאכול מצה, ואוכל ממנה כזית, ומברך לאכול מרור, ואוכל ממנו כזית, ואחר כך כורך מצה ומרור, ואוכל משניהם כזית, ולא יברך על אכילתו, מפני שאחר שמילא כריסו מהן אין לברך פעם אחרת, ועוד, כבר בירך על כל אחת מהן. ובערוך אומר, בזמן שבית המקדש קיים היה הלל מברך במצה לאכול מצה, ובמרור, לאכול מרור. וכורך מצה ומרור בבת אחת, כיון ששניהם מן התורה, אין זה מבטל את זה, אבל בזמן הזה דמצה דאוריתא (שם ק"כ ע"א) שנאמר בערב תאכלו מצות, ומרור דרבנן, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח אין, בזמן דליכא פסח לא, אין לאכלן בבת אחת, דאתי דרבנן ומבטל דאוריתא, אלא זה בעצמו וזה בעצמו, ואחר כך אוכלן בבת אחת, זכר למקדש, וכיון שכבר בירכנו על המצה ועל החזרת, ואכילה זו לזכר בעלמא, אין מברכין עליה. כתב אבן הירחי, הרוצה לקיים מצוה מן המובחר, לא ישיח עד שיעשה כריכה כהלל, כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דהלל, דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרווייהו. הכי נמי לענין ברכה צריכנין למעבד שיעלו לשניהם. ובשיחת חולין צריך ליזהר, אבל טול ברך לא הוי הפסק. ואחר כך נמשך בסעודתו, ואוכל כל צרכו.
ואם אין לו אלא שלוש מצות לשתי הלילות, כתב אבן הירחי כי די לו בהם, כיצד, כשמברך המוציא ולאכול מצה בוצע מן הפרוסה בלבד, ואוכל. וכריכה של הלל עושה עוד מן הפרוסה, ואינו נוגע בשלימה כלל, נשארים לו שתים לליל שני, יעשה בהם כסדר הזה.
ולאחר הקידוש נוטל ידיו הוא וכל אחד מן המסובין, לאכול ירקות שטיבולם במשקה, אף על פי שאינו אוכל פת, דאמרינן בפרק ערבי פסחים כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים, דלמא נגע במשקים, והידים עסקניות הם, ומברך כל אחד לעצמו ע"כ. ולוקח מן הכרפס, ומברך בורא פרי האדמה, וטובלו בחרוסת, להמית את הקיפא שבירקות בחומץ שבחרוסת (שם, שם ע"ב), כדי שלא תזיק לאדם, ואוכל ממנו כזית בהסיבה, הוא וכל אחד מן המסובין עמו, כך כתבו הגאונים, ורוב המפרשים. אבל רבינו תם ורשב"ם הנהיגו לתלמידיהם לטבל ראשון בחומץ, ולא בחרוסת, ומביאין ראיה, מדתנן בפרק ערבי פסחים (קי"ד ע"א) הביאו לפניו מטבל בחזרת, עד שהוא מגיע לפרפרת הפת. נמצא שבמשנה אינו מזכיר חרוסת עד טיבול שני. והרב יונה פירש הטעם, לפי שטיבול ראשון אינו לחיוב, אלא להכירא בעלמא, ורגילין כל השנה שאוכלין חזרת בלא חרוסת, ואין חוששין לקיפא, גם עתה נמי לא חשו חכמים, אם ירצה יאכלו בלא חרוסת, כמו בשאר ימות השנה, אבל טיבול שני שהוא של מצוה, הזהירו חכמים שלא יהא בו שום סכנה. והעולם נהגו כדברי הגאונים. וקיפא יש מפרשים שהיא תולעת, כדתניא בתרומות האוכל תולעת שבעיקרי האילנות וקיפא שבירקות, כי החומץ שבחרוסת ממית הקיפא שבירקות. ורבינו האי פירש עיקר הקיפא בלשון ארמית, מלשון קפוי, כגון נפיחה ורוח שאוחזת במעיים מן המאכלות, ונקראת קיפא, מפני שהיא מנפחת. והחרוסת היא סם שטורדת אותה רוח, ולא היה גורס להמית את הקיפא, אלא לטרוד את הקיפא, כלומר לטרוד הרוח והניפוח שבירקות. והטעם שאין מברכין על החרוסת, ואף על פי שהיא מצוה מדברי סופרים, מפני שהיא טפלה לכרפס, ותנן (ברכות פ"ו מ"ז) כל שהוא עיקר ועמו טפלה, מברך על העיקר ופוטר את הטפלה.
<h2>דף קטו:</h2>
הסדר השני נוטל ידיו שניה, הוא וכל אחד מן המסובין, ומברך כל אחד לעצמו על נטילת ידים, אף על פי שנטל ידיו לטבול ראשון, שכיון שאמר ההגדה וקצת ההלל, חיישינן שמא הסיח דעתו מנטילה ראשונה, וידים עסקניות הן. ואחר כך לוקח מצה שלמה, והחצי שהניח בין שתי השלימות, ומניח פרוסה בתוך שלימה, ומברך על הפרוסה המוציא, שהיא ברכת הנהנין, הקודמת לברכת המצה, ואחר כך מברך על השלימה לאכול מצה, דאורחא דמילתא היא דמברכינן קודשא בריך הוא דאפיק לחמא מן ארעא, והדר לברוכי על מצה דמתעביד מינה, ואוכל משתיהן כזית בהיסב, הוא וכל אחד מן המסובין עמו. ובעל העטור כתב, שנהגו לברך על השלימה המוציא, ועל הפרוסה לאכול מצה, ובוצע משתיהן, או מאחת מהן, ורבנו חננאל כתב, מסתברא אפרוסה, ויש אומרים אשלימה. ואם תאמר, יברך תחילה המוציא ויאכל, ואחר כך יברך לאכול מצה ויאכל, ויש לומר, לאחר שמילא כריסו ממנה אין לברך לאכול מצה. וכבר אמרנו בהקדמת הספר הזה, דלאכול מצה ולאכול מרור אמרינן.
וכתב רב עמרם, ורבינו סעדיה והרמב"ם ז"ל, לטבול המצה בחרוסת. ואבן הירחי תמה על זה, ואמר, איך יתחברו החירות והשיעבוד. ויש אומרים כי הטעם לטבול המצה בחרוסת הוא, משום שאין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו לפניו מלח או לפתן. ועוד טעם אחר, מדאמר בגמרא הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך ליטול בטיבול שני. והרי שקורא טיבול שני להמוציא. ואחר שאוכל מן המצה לוקח מן החזרת, שהוא המרור, וטובל בחרוסת, ומברך לאכול מרור, ואל ישהנו בחרוסת, פן יתבטל טעם המרור, ואוכל ממנו כזית, הוא וכל אחד מן המסובין עמו, בלא הסיבה, שאינו זכר לחירות, אלא זכר לשיעבוד, שנאמר בו (שמות א, י"ד) וימררו את חייהם, ועל כן אין צריך לאכלו דרך חירות.
וכשאומר הא לחמא עניא עוקרין הסל או הקערה מעל השלחן, כדי שיכירו התינוקות, וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים מה שלפנינו בקערה, ועכשיו היא מסולקת מלפנינו. ואמרינן בפרק ערבי פסחים אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא דקא מגבהי פתורה, אמר לו ומי אכלינן דקא עקריתו תכא מקמן, אמר ליה פטרתן מלומר מה נשתנה. ופירש רשב"ם, והני מילי לדידהו, שהשלחנות קטנים, אבל אנו שהשלחנות שלנו גדולים, ואינו דבר קל לסלקם, אנו מסלקין הסל או הקערה שבו השלוש מצות והמרור ושני תבשילין, ודי לנו בכך, עד כאן. ובהשלמת הא לחמא עניא יחזיר הסל או הקערה למקומה, כדי שתהיה לפניו כשאומר ההגדה, כדאמרינן (שם ל"ו ע"א) לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים, וגם כדי שתהיה מצויה לפניו כשאומר מצה זו מרור זה. נשלם הסדר הראשון. הא לחמא עניא, פירוש, כזה היה לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים. וכתוב במחזור ויטרי, אין לדקדק למה לא אמר האי לחמא, דלחם לשון זכר הוא, והא לשון נקבה הוא, דהא אמרינן (בבא מציעא ט"ז ע"א) הא גברא והא תיובתיה. ומה שנהגו לאמרו בלשון ארמית, לפי שכולם היו מדברים בלשון ארמית, ואין עמי הארץ מבינים לשון הקודש. דבר אחר, כדי שלא יכירו מלאכי השרת שאנו מתפארים בכל זה, ויקטרגו עלינו, ויזכרו עונותינו, שאין אנו ראויין להגאל, שאין מלאכי השרת מבינים לשון ארמית (שבת י"ב ע"ב) כמו שפירשנו בקדיש. ואם תאמר מהו די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, כי (שמות י"ב, ל"ט) ויאפו את הבצק לא היה אלא אחר יציאת מצרים. ופירש הרב יהוסף האזובי בשם בן עזרא, שהיה שבוי בהודו, והיו מאכילין אותו לחם מצה, ולא נתנו לו לעולם חמץ. והטעם, מפני שהוא קשה, ואינו מתעכל במהרה כחמץ, ויספיק ממנו מעט, וכן היו עושים המצרים לישראל. כתב רב מתתיה, מה שנהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול, כך היה מנהג אבות, שהיו מגביהין שלחנותיהם, ולא היו סוגרין דלתותיהם, והיו אומרים ככה, כדי שיבאו ישראל העניים שביניהם לאכול, ולקבל שכר היו עושין זה, ועכשיו שנעשו שכיני גוים יותר משכיני ישראל, מפרנסין אותם בתחילה, כדי שלא יחזרו על הפתחים, ואחר כך מגביהין את השלחן, ואומרים כמנהג הראשונים, עד כאן. ואמרינן במסכת תעניות (כ' ע"ב) רב הונא כי הוה אכיל הוה פתח [לבבה ואמר] הכי, כל דכפין ייתי ויכול. ובליל פסח יש הוצאה גדולה, ואין ביד העניים לקנות די סיפוקם, על כן נהגו לומר כל דכפין ייתי ויכול, כלומר, מי שהוא רעב ואין לו מה יאכל, יבוא ויאכל עמנו. וכל דצריך ייתי ויפסח, פירוש, שאפשר שיש לאדם פת אורז ופת דוחן, ואינו רעב, שהרי יש לו מה יאכל, ואין לו מצה של מצוה, ולא צרכי הפסח, כגון חרוסת ומרור ויין לארבעה כוסות, לכך אומר כל דצריך ייתי ויפסח, כלומר, יבא ויעשה סדר הפסח, ואחר כך ידבר על לבם, ואומר להם, לא תבושו אם אתם סמוכים על שולחן אחרים. השתא הכא, השנה הזאת אתם כאן, לשנה הבאה תהיו לשלום בארץ ישראל. השתא עבדי, השנה הזאת אנחנו ואתם משועבדים, לשנה הבאה יבוא המשיח, ונהיה אנחנו ואתם משוחררים. כדאמרינן בראש השנה (י"א ע"א) בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. ויש מפרשים, כל דכפין ייתי ויכול, כל מי שהרעיב עצמו בערב הפסח, כדי לאכול מצה בתאבון, יבוא ויאכל מיד, שאסור לאכול מצה בערב הפסח, כדאמרינן בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) כל האוכל מצה בערב הפסח, כאילו בועל ארוסתו בבית חמיו. ופירוש, מה בועל ארוסתו בבית חמיו לוקה, אף זה לוקה. פירוש אחר, מה כלה אינה מותרת לבעלה אלא בשבעה ברכות, כדאמרינן (כלה פרק א') כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. אף מצה אינה מותרת ליאכל אלא בשבע ברכות. ואלו הן, ברכת היין, וקידוש היום, ושהחיינו, ובורא פרי האדמה, וברכת היין שאומר כשמסיים ההגדה, והמוציא, ולאכול מצה, הרי שבע.
ואחר אכילת שאר ירקות יבצע אחת מן השלוש מצות, ויתן חציה בין שתי השלימות, והחצי תחת המפה, זכר למשארותם צרורות בשמלותם (שמות י"ב, ל"ד) למצת אפיקומן, שנאכלת באחרונה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע. ומפני מה נהגו לפרוס המצה קודם ההגדה כדי שלא יאמר הא לחמא עניא אלא על מצה פרוסה, כדאמרינן בפסחים מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה.
ולמה מברך בפסח על שלימה ופרוסה, דאמר רבא חייב אדם לבצוע על ב' ככרות בשבת (ברכות ל"ט ע"ב) מאי טעמא (שמות ט"ז, כ"ב) לקטו לחם משנה כתיב, ותנו רבנן (מכילתא בשלח ויסע פרשה ה'), ששת ימים תלקטוהו, מלמד שלא היה יורד מן בשבת, יום טוב מנין, שבת לא יהיה בו, פירוש, בכל יום הנקרא שבת, דהיינו שביתה ממלאכה, לא יהיה בו המן. וכיון שביום טוב לא היה יורד מן, צריך לבצוע על שני ככרות שלמות ובפסח גרעו חצי האחת, משום שנאמר בו לחם עוני, ובוצע על שלימה ופרוסה. כן כתב רב נטרונאי והרי"ף והרי"ץ גיאת, ורש"י פירש בברכות בפרק כיצד מברכין הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה, ונמצאו שתיהן בידו, ובוצע או מן השלימה או משתיהם, מאי טעמא, לחם עוני כתיב, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. וכתב רב עמרם והרא"ש, שצריך לבצוע על ב' ככרות ופרוסה בליל פסח, ואפילו בלא שבת, משום לחם עוני, ומשום לחם משנה.
<h2>דף קטז.</h2>
והחרוסת היא מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שהיו ישראל משועבדין בו במצרים, ועושין אותה ממיני פירות מתוקים, ומרורים, וחומץ, ומתבלים אותם בתבלין, לדמותם בטיט, שיש בו מכל דבר. וצריך שתהיה עבה כמו הטיט, זכר לטיט, כמו שאמרנו, וישים בה מיני קהוי (שם) כגון תפוחים חמוצים, זכר לתחת התפוח עוררתיך (שיר השירים ח', ה') ואגוזים, זכר אל גינת אגוז ירדתי (שם ו', י"א) ותאנים, זכר להתאנה חנטה פגיה (שם ב', י"ג) ותבלין, כגון קנה וקנמון, שהוא קצבא אל דרירה, וסינבל, שדומין לתבן שהיו מגבלין בו הטיט במצרים.
ומתחיל ההגדה. והקשה הריא"ף, למה אין מברכין על קריאתה, כמו שמברכין על קריאת מגילה, והלא מצות עשה היא, שנאמר (שמות י"ג, ח') והגדת לבנך ביום ההוא וכו', ותירץ כי במה שאומר בתחילה בקידוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב"א כתב טעם אחר שאין לברך על קריאתה, מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה, ואפילו בדיבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא, אלא כל המרבה הרי זה משובח, ונקראה הגדה, על שם (שמות י"ג, ח') והגדת לבנך ביום ההוא וכו', ועוד מפני שמגיד בה ענין יציאת מצרים, והניסים ונפלאות שעשה עמנו הקדוש ברוך הוא באותו זמן. ויש מפרשים הגדה, שהוא לשון הודאה ושבח להקדוש ברוך הוא, על שהוציאנו מארץ מצרים, כמו שמתרגם בירושלמי הגדתי היום לה' אלהיך (דברים כ"ו, ג') שבחית יומא דין, וכן תרגמו רבינו סעדיה בערב.
מה נשתנה הלילה הזה וכו', גרסינן בפרק ערבי פסחים תנו רבנן, חכם בנו, שואלו. ואם לאו, אשתו שואלתו, ואם לאו, הוא שואל את עצמו. ואפילו חכמים הבקיאין בהלכות פסח שואלין זה את זה מה נשתנה. הכי גרסינן, אין אנו מטבילים, וכן הוא בסדר רב עמרם. ולא גרסינן אין אנו חייבין לטבל, דאמרינן בפרק ערבי פסחים (שם) אמר רבא אטו חיובא אדרדקי, אלא אמר רבא הכי קתני אין אנו מטבילין. ופירוש אין אנו מטבילין אין אנו אוכלין קודם עיקר סעודתנו ירקות אפילו פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים, אחת בכרפס ואחת במרור. כי הטיבול אצל רבותינו ז"ל היא האכילה, כי כל מאכלם היה על ידי טיבול, כדאמרינן (שם ק"ז ע"ב) אבל מטבל הוא במיני תרגימא. השמש מטבל בבני מעים. שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, והלילה הזה מרור. פירוש, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות מתוקים, והלילה הזה מרור. ואם תאמר, וכי בשאר לילות אי אפשר בלא אכילת ירקות, אלא רצה לומר שבכל הלילות אנו מחזרין אחר שאר ירקות, שהן טובות לאכילה ומתוקות יותר ממרור. עבדים היינו לפרעה במצרים, זו היא תשובה לשאלת מה נשתנה, כלומר, לפי שהיינו עבדים לפרעה, ועל כן אנו אוכלין מצה ומרור, כאשר אכלו הם. ותנן בפרק ערבי פסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ופליגי בגמרא מאי גנות, אביי אמר מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. ורבא אמר מתחילה עבדים היינו לפרעה במצרים. רבא סבר, שכל ענין היום הוא יציאת מצרים, אין לנו להזכיר גנות אחר, כי אם אותו עבדות של מצרים. ואביי סבר, כיון שבידינו להזכיר גנות ושבח של מצרים, להודיע כמה שבחו של מקום, כי מאשפות ירים אביון, יש לו להזכיר גנות כי אבותינו היו עובדי עבודה זרה, ואין גנות בעולם כזה, וגדול הוא מגנות של עבדות, ואף על פי כן קרבנו המקום לעבודתו. ואביי ורבא הלכה כרבא. ועוד, דאמר ליה רב נחמן לדארו עבדיה עבדא דמפיק ליה מאריה לחירות, ויהיב ליה כספא ודהבא טובא, מאי בעי למיעבד. אמר לו בעי אודויי ושבוחי טובא, מיד פתח ואמר עבדים היינו לפרעה במצרים ולפי שהלכה כרבא, ואף רב נחמן סבר כוותיה, לכך מחבר הגדה זו חיבר תחילה כרבא, ואחר כך כאביי. ומזכירין תחילה פסח מצה ומרור לסדרו של רבא, ואחר כך פסח מצה ומרור לסדרו של אביי. ופירוש ומסיים בשבח, שהוציאנו הקדוש ברוך הוא ברכוש גדול ממצרים, שהיינו שם עבדים. ואם תאמר, אם אבותינו אכלו מצה ומרור שיצאו אנו מה לנו, ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים וכו', כלומר, אם חס ושלום גרמו עונות ישראל כשהיו במצרים, שהיו בהם רשעים, וערב רב. לבטל חשבון הקץ. שנשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו. כל שכן אנחנו שדורותינו רשעים על איזו זכות היינו יוצאים. ואם תאמר, נאכל מצה ומרור, ולא נספר הענין. ואפילו כולנו חכמים, שכבר ידענו דרכי השם. כולנו נבונים, שמבינים אנחנו הכוונה במצות. ובסדר רב עמרם גורס כולנו זקנים, שכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים. כולנו יודעים את התורה, ומה שנוציא מפינו ידענוהו, אף על פי כן אנו מצווין לספר ביציאת מצרים בשמחה ובהודאה, וכל שכן שיש לנו להודיע לשאינם יודעים, שנאמר (שמות י"ב, כ"ז) ואמרתם זבח פסח הוא. וכתיב (שם י"ג, ח') והגדת לבנך. וכתיב (שם י"ג, י"ד) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת וגו'. וכתיב במחזור ויטרי, דלא גרסינן משועבדים היינו לפרעה במצרים, אלא משועבדים היינו במצרים. וכן נראה בעיני, כי פרעה כבר היה מת. ואם תאמר, שכך קוראים שם המלכים כולם, כבר נתבטל זה השם מביניהם בימי מחבר הגדה זו. הכי גרסינן, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, ולא גרסינן וכל המספר ביציאת מצרים, דכיון שהיא מצוה עלינו לא אמרינן בה הרי זה משובח, אלא מחייב הוא לעשות מה שנצטוה, אבל להא דגרסינן וכל המרבה לספר ניחא. והכי קאמר מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים, ואפילו בדיבור בעלמא שידבר מענין יציאת מצרים יצא ידי חובתו. וכל המרבה לספר הרי זה משובח. ואנו מביאין ראיה, ממעשה דרבי אליעזר וחבריו, שהיו חכמי הדור, ואפילו הכי ספרו כל הלילה ביציאת מצרים. בבני ברק, שם מקום. ואם תאמר, נזכור ביום שנאמר (דברים ט"ז, ג') למען תזכור את יום צאתך וגו' אך בלילה לא מצאנו זכירה, לכך דורש עתה, ימי חייך הימים, כל להביא הלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה. ולא אמר בן שבעים שנה, אלא שקפצה עליו זקנה, כדאמרינן בירושלמי דברכות (פ"ד, ה"א) שלא היה כי אם בן ט"ז שנה, ובשביל שלא יבזוהו כשנתמנה נשיא, ושמא לא יהיו דבריו מקובלים, נעשה לו נס לכבודו מן השמים, ובאו לו י"ג שורות של שער לבן, כמנין שניו, והיה דומה לאיש שיבה. ולא זכיתי, ולא נצחתי. כמו זכינהו לרבנן (עיין נדה ל"ח ע"ב) מאן דזכי למלכא, לשון ניצוח. כלומר לא נצחתי לחכמים בכח גמרא ותלמוד, שתאמר יציאת מצרים בלילות, שאני הייתי אומר אותה בלילות, והם חולקים עלי, ולא יכולתי לנצחם בדבר זה, לפי שהייתי יחיד, והם רבים, ואין דבריו של אחד במקום שנים (ברכות פרק א') עד שבא בן זומא ודרש, כל ימי חייך, ימי חייך היה לו לכתוב, כל למה לי, לרבות יציאת מצרים בלילות, שלא היו נוהגין לומר פרשת ציצית, שכתוב בה יציאת מצרים, בקריאת שמע של ערבית, לפי שאינה נוהגת אלא ביום, כדאמרינן בברכות בפרק היה קורא בתורה (י"ד ע"ב). במערבא אמרי הכי דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה' אלהיכם אמת. והיינו דקאמר רבי אלעזר, לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות. ויש מפרשים, ולא זכיתי למצוא ראיה לדברי מן הכתוב לאמרה. ברוך המקום שנתן תורה לישראל, רבותינו ז"ל שנו שמו של הקדוש ברוך הוא מקום, לפי שהוא מקומו של עולם, ואין העולם מקומו (בראשית רבה ס"ח, י') כמו שנקרא גם כן מעון, שנאמר מעונה אלהי קדם (דברים ל"ג, כ"ז). ותמצא כי מקום עולה למנין יהו"ה בחשבון גדול, מנה הי' עשרה פעמים, והה' חמשה פעמים, והו' ששה פעמים, והה' חמשה פעמים, יעלה למנין מקום. מפני שעתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים אמר ברוך המקום וכו', כאדם שרוצה לדרוש, ואומר בשם ה' אל עליון, ואחר כך מתחיל לדרוש. שנתן תורה לישראל, פירוש, לדרוש הפסוקים הסמוכים, שהרי מצאנו ארבעה פסוקים חלוקים זה מזה על שאלת דורות הבאים, ובכולם כתיב כן. ויש לתמוה, מה אלו השאלות הארבעה, על כן דרשו רז"ל כי הם כנגד ארבעה בנים חלוקים זה מזה. אחד חכם, ואחד רשע, ואחד תם, ואחד שאינו יודע לשאול. ואם תאמר, סדר המקראות אינו כתיב כך, כי של חכם הוא כתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו', כ') ושל רשע, ושל תם, ושל שאינו יודע לשאול, כתובים בפרשת בא אל פרעה (שמות י"ב, כ"ו. י"ג, ח'. י"ד) אך של שאינו יודע לשאול הוא קודם לשל תם, והיה לו לתפוש סדר המקראות. ויש לומר, שרצה להזכירם כסדר חכמתם, בתחילה חכם, ואחריו רשע, שגם הוא חכם, ומתוך זדון לבו הוא מרשיע, ואחריו תם, שאינו חכם ממש, אלא יש בו קצת חכמה לשאול. ואחריו שאינו יודע לשאול, שאין בו חכמה כלל. חכם מה הוא אומר, בפרשת ואתחנן כתיב (דברים ו', כ') כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, בבן חכם הכתוב מדבר, שיודע לדבר ולשאול בלשון נכונה, ואין לומר כאן הרי הוציא את עצמו מן הכלל, שאמר אתכם, שהרי כתוב ה' אלהינו. אם כן מהו אתכם, כלומר, אתם שיצאתם, שהיה הדבר לצרככם. עדות, הם דברים שיש להם טעם, שהם עדות על גאולת מצרים, כגון מצה זכר ללחם עוני, ומרור זכר לוימררו את חייהם. חוקים, הם הלכות שיש בפסח שאין נראה להם טעם, כגון ועצם לא תשברו בו, והמשפטים, כגון ערל לא יאכל בו, ושאר דקדוקי סופרים בענין חמץ ומצה. הבן החכם הוא רוצה לדעת עיקר הדברים. העדות בחולם, והחוקים בו"ו בתחילה. אף אתה אמר לו כהלכות הפסח. מה ענין תשובה זו לשאלה זו. פירש רש"י, כי כששאל החכם מה החוקים, כלל בו, כיון שעיקר היום בפסח, למה אנו אוכלים חגיגה קודם הפסח, הלא הפסח עיקר. אז משיבין לו, אנו עושים זה כהלכות הפסח שאין נאכל אלא על השובע, שאין לאכול שום דבר אחריו, כדי שישאר טעמו בפינו, ומתוך הטעם נזכיר טעמי מצות הפסח, ונספר בהם כל הלילה.
רשע מה הוא אומר, בפרשת בא אל פרעה כתיב (שמות י"ב, כ"ו) והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, בבן רשע הכתוב מדבר, שהרי אמר לכם ולא לו. מה העבודה הזאת לכם, מפרש בירושלמי, מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה, לעכב את סעודתנו, ולערב את שמחת החג, ולפי שאמר לכם, והוציא עצמו מן הכלל, כפר בעיקר, כלומר, שלא נצטוה הוא בדבר זה. אף אתה הקהה את שיניו, לשון חולש השינים, כמו ושיני בנים תקהינה (ירמיה ל"א, כ"ח) כלומר, זה שכפר בעיקר הרי הוא בכלל בן נכר לא יאכל בו (שמות י"ב, מ"ג) ושיניו תקהינה, שרואה לאחרים אוכלים, והוא אינו אוכל. דבר אחר, הקהה את שניו, כלומר, הכעיסהו, ואמור לו כנגדך דברה תורה, בעבור זה עשה לי בצאתי ממצרים, אבל רשע כמותו לא היה כדאי להגאל. ואם תאמר, היאך דורש לגבי רשע לי ולא לו, שהוא כתוב אצל בעבור זה, שהוא נדרש לגבי שאינו יודע לשאול. ויש לומר, אם אינו ענין לשאינו יודע לשאול תנהו ענין לרשע. תם מה הוא אומר, בפרשת בא אל פרעה כתוב, כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו', בבן טיפש שאינו יודע להעמיק שאלתו הכתוב מדבר, וזהו תם. ושאינו יודע לשאול את פתח לו, כמו פתח פיך לאילם (משלי ל"א, ח'). בפרשת בא אל פרעה כתוב, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, לא נאמר בזה הפסוק שאלת שום בן, אלא והגדת לבנך, דרוש לו בהגדה, ופרסם לו הנס. והגדת לבנך, יכול מראש חודש, אין זה מן התשובה, אלא מחבר הגדה זו כיון שהזכיר פסוק זה דורש אותו. יכול מראש חודש, כלומר, יכול יהא חייב לדרוש לו משנכנס חודש ניסן, כדרך שהזהיר משה רבינו מראש חודש. ועוד, שהרי הקדים לפסוק זה ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה. תלמוד לומר ביום ההוא, יום שנגאלו בו. יכול יהא חייב לדרוש לו מבעוד יום, כששוחטין פסחיהם ביום י"ד, הואיל ונאמר כאן ביום, תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, שתוכל לומר עליהם בעבור זה, מונחים לפניך, ולמדנו זה, מפני שהקדימו לומר יאכל, וכתיב בערב תאכלו מצות, וסוף הפסוק ה' לי בצאתי ממצרים. דבר אחר, בעבור זה, זה בגימטריא י"ב מצות שאדם עושה בליל פסח, ואלו הן, ד' כוסות, חרוסת, כרפס, שתי נטילות ידים, המוציא, מצה, מרור, כריכה. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, עתה מתחיל סידורו של אביי שמפרש מאי גנות (פסחים קט"ז ע"א). מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ויעקב ובניו בו"ו בתחילה. ירדו מצרים, אין שם ה"א אחר המ"ם האחרונה. ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא. עתה הוא מתחיל לדרוש דרשה אחרת, ואומר שהקדוש ברוך הוא מחשב את הקץ מלידת יצחק, כי מלידת יצחק עד יציאת מצרים ארבע מאות שנה וזהו שכתוב (בראשית ט"ו, י"ג) כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו', כלומר משנולד לך זרע. הכי גרסינן, חישב את הקץ, ולא גרסינן מחשב את הקץ, כי חשבון זה כבר עבר. והיא שעמדה לאבותינו ולנו, כלומר, אותה הבטחה של בין הבתרים עמדה לאבותינו ולנו, ויצאו הם ממצרים, וכאלו יצאנו אנחנו. שלא אחד בלבד עמד עלינו וכו', והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, כדי להראות השגחתו בישראל מקים להם בכל דור ודור אויבים, ומציל אותם מידם. ולא גרסינן אלא הקדוש ברוך הוא, כי אם והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה. צא ולמד איך התחילו הצרות ליעקב, ומשום דתנן בפרק ערבי פסחים (שם) ודורש מארמי אובד אבי עד שהוא גומר את כל הפרשה, הוא דורשה עתה, כדאיתא בספרי. והפרשה היא ארבעה פסוקים סמוכים זה לזה, בפרשת והיה כי תבא אל הארץ (דברים כ"ו, ה' ח') והיו רגילין לקרותם על הביכורים, כשהיו מביאים אותם לירושלים. ואלו הן הארבעה פסוקים, וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. ונצעק אל ה' אלהינו וישמע ה' את קולנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו. ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים. ארמי אובד אבי, כתרגומו, לבן ארמאה בעה לאובדא ית אבא. כי כשרדף לבן הארמי אחרי יעקב והשיגו ואמר לו יש לאל ידי לעשות עמכם רע (בראשית ל"א, כ"ט). ולפי שחשב לעשות חשב לו הקדוש ברוך הוא כאילו עשה, שהאומות חושב להם הקדוש ברוך הוא מחשבה כמעשה. והשם יתברך ביטל עצתו. ועוד אחרים באו עלינו לכלותינו, שאחרי זאת וירד מצרימה, אנוס על פי הדיבור, על כרחו ירד למצרים, שאמר לו הקדוש ברוך הוא אל תירא מרדה מצרימה (שם מ"ו, ג') נמצא שמוכרח לירד לשם, עד שאמר לו אנכי ארד עמך מצרימה. ועוד אמרינן במסכת שבת, בפרק אמר רבי עקיבא (פ"ט ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרם לו, וירד בכבוד גדול, שנאמר (הושע י"א, ד') בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. הדבר הוא רוח הקודש, שנאמר (ירמיה ה', י"ג) והנביאים יהיו לרוח והדיבר אין בהם. ויגר שם, שמא תאמר לא בא אלא ליטול כתר מלכות, תלמוד לומר ויגר שם, מלמד שלא ירד להשתקע, פירוש לקבוע שם ישוב, ולהיות כתושב, אלא לגור שם כגר ונכרי, ללון ולגור בעלמא. שמא תאמר באוכלוסין הרבה ירד, תלמוד לומר במתי מעט, פירוש באנשים מועטים. ויהי שם לגוי גדול, מלמד שהיו ישראל מצינין שם, פירוש, שהיו נראין וידועים, שניאלארו"ש בלעז, שנתאספו יחד במקום אחד, ולא נפרדו בערים, ולכך היו נראים גוי אחד. גדול עצום, בלא ו"ו בתחילה. ורב, כמו שנאמר (יחזקאל ט"ז, ז') רבבה כצמח השדה נתתיך, שהיו גדלים מאליהם כצמח השדה, בלא שום צער ועמל. דבר אחר, מה צמח השדה כל מה שגוזזין אותו יותר צומח, כך ישראל כל מה שהיו מענין אותם היו פרים ורבים. וכן הוא אומר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ. ואת ערום ועריה, כלומר, ערומים מן המצות, שהגיע זמן הקץ ולא היה בידם מצות, ונתן להם פסח ומילה, שמלו ביום י"ד בניסן. וזהו שכתוב מתבוססת בדמיך, פירוש בב' דמים, דם פסח ודם מילה. ועריה, כד"א (חבקוק ג', ט') עריה תעור קשתך, שלא קיימו מצות ברית מילה. ועכשו הולך ומספר כיון שראו המצריים שהיו ישראל פרים ורבים מאד. וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה, כמו שנאמר (שמות א', י"ג) ויעבידו את בני ישראל בפרך.
וירא את ענינו, לשון חסרון התשמיש, כמו (בראשית ל"א, נ') אם תענה את בנותי, שדרשו בו רבותינו זכרונם לברכה (יומא ע"ז ע"ב) אם תענה את בנותי מתשמיש. זו פרישות דרך ארץ, שהפרישום מנשותיהם. וידע אלהים, מלשון וידע אדם עוד את אשתו (בראשית ד', כ"ה). וזהו התשמיש, שאין אחרים יודעים בו, אלא הקדוש ברוך הוא בלבד, וזהו וידע אלהים. ואת עמלנו אלו הבנים, כמו שנאמר (קהלת ה', ה') [וחיבל את מעשה ידיך] שהם גדלים מעמל האדם ויגיעת ידיו. ואת לחצנו זה הדחק, פירוש, תוכן הלבנים. ויוציאנו ה' ממצרים, אין בפסוק אלהינו. לא על ידי מלאך, ואם תאמר והא כתיב (במדבר כ', ט"ז) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים. ויש לומר, כי ויוציאנו חוזר על הבורא, וכן הוא אומר (דברים ד', ל"ז) ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, והמלאך זה משה רבינו, שהיה שלוחם של ישראל אל פרעה. ואם תאמר, כיון שהדרשה הזאת אומרת כי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו המית בכורי מצרים, ולא המיתם על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח, אם כן מהו ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף (שמות י"ב, כ"ג). ויש לומר, כי מלת משחית הוא פועל תמורת השם, ודומה לה האליה והמכסה (ויקרא ט', י"ט) שם. המכסה אני מאברהם (בראשית י"ח, י"ז) פועל. וכל המשקה אשר ישתה (ויקרא י"א, ל"ד) שם, משקה מלך מצרים (בראשית מ', א') פועל. או יהיה שם, על משקל מרבית משבית, והוא הנכון. ולפי זה יהיה פירוש ולא יתן ההשחתה לבא אל בתיכם לנגוף. ואם תאמר, אם כן מה צורך לדמים הללו, הואיל ואין אנו צריכים אותם להבחנה, ויש לומר, כי היו לצורך זכות, כדי שיהיו ראויים ליגאל, על דרך דרש ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו'. ביד חזקה זו הדבר, כמו שנאמר ומנין שיד חזקה היא הדבר, שנאמר (שמות ט', ג') הנה יד ה' הויה, הנה קראה יד. ובזרוע נטויה זו החרב של מכות בכורות, שנאמר (תהלים קל"ו, י') למכה מצרים בבכוריהם, מדקאמר בבכוריהם, מלמד שקמו הבכורות על המצרים להרגם, כדי שיוציאו את ישראל מתוכם, בליל מכת בכורות, ומנין שזרוע נטויה היא חרב, שנאמר (דברי הימים א כ"א, ט"ז) וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. ובמורא גדול, (דברים כ"ו, ח') במראה גדול, וכן תרגומו ובחזונא רבא, ומהו המראה הגדול, זה גילוי שכינה, שנגלה להם במצרים, שנאמר ובמוראים גדולים, אלו נוראות של גילוי שכינה. ואף על פי שהיתה מצרים מלאה גילולים וטנופים, ואף על פי כן נראה להם, לקיים מה שהבטיח את יעקב (בראשית מ"ו, ד') ואנכי אעלך גם עלה, ואימתי נגלה עליהם, שתי פעמים ביום, אחד ביום ראש חודש ניסן, שנאמר (שמות י"ב, ב') וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החודש הזה לכם וגו', ובלילה בשעת הגאולה. וכמו כן ראוהו על הים. ונקרא מורא, כי הרואה פני שכינה נרתע מאוד ונבהל. ודרשו בספרי (דברים ל"ד, מ"א) ולכל המורא הגדול, זו קריעת ים סוף, ושם ראו פני שכינה, ואומרו זה אלי ואנוהו, מלמד שהראוהו באצבע. ואומרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. דבר אחר, ביד חזקה שתים וכו'. לאחר שדרש ביד חזקה זה הדבר, ובזרוע נטויה זה החרב, ובמורא גדול זה גילוי שכינה, ובאותות זה המטה, ובמופתים זה הדם, אלו החמישה דברים כנגד חמישה דברים שזכר, הוא חוזר ודורש אותם בענין אחר, ואומר כי העשר מכות נעשו באלו החמישה דברים, שתי מכות בכל אחד מהם. כיצד, ביד חזקה לקו שתי מכות, כי הם שתי תבות, ובזרוע נטויה שתים אחרות, ובמורא גדול שתים אחרות, ובאותות, מיעוט אותות שתים, ובמופתים, מיעוט מופתים שתים. והמון העם מתחילין מאלו עשר המכות שהביא הקדוש ברוך הוא על המצרים במצרים, ומשלימין עליו ואלו הן דם וכו'. וטעות הוא, כי אלו עשר המכות אינו תחילת דבר, רק הוא דבק עם ובמופתים שתים, ורצה לומר כי אלו השתים שדרש הם עשר המכות וכו', וההתחלה היא מואלו הן דם וכו', שהוא מתחיל ומסדרם אחר כן. וכן הוא בסדר רב עמרם ורבינו סעדיה.
רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. לכך חילקו בלשון הזה, לפי שדצ"ך הם מכות הארץ, ועד"ש מכות מקריות, באח"ב מכות האויר. ושיתף מכת בכורות עמהן, לפי שאין לו זוג, אך התשעה חלק. דבר אחר, לפי שבספר תהילים לא נמנו כסדר הזה, ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו כי כן היו, כסדר הכתובים בתורה. דבר אחר, דצ"ך נעשה על ידי אהרן, שהמים והארץ לא לקו על ידי משה. עד"ש על ידי משה, באח"ב על ידי הקדוש ברוך הוא. שארבע מכות אלו אין אדם יכול לעשותן, אלא הקדוש ברוך הוא בכבודו. ובירושלמי אומר שכך היו כתובים במטה. וזהו (שמות ד', י"ז) אשר תעשה בו את האותות, ואמרינן בתנחומא (וארא ט') שהמטה של סנפרינון היה, וכתוב בו דצ"ך עד"ש באח"ב. וסנפרינון הוא ספיר, ותרגום בירושלמי ויסדתיך בספירים (ישעיה נ"ד, י"א) ואשכללינך בסנפירנון, והיא אבן יקרה וקשה הרבה, כמו שאומר במדרש תהילים (עיין איכ"ר ד', י', שהש"ר ה', י"ב) ויסדתיך בספירים, בסנפרינון, מעשה באחד שלקח אבן של סנפרינון, והכה עליה בפטיש, נשבר הפטיש והסדן, והאבן של סנפרינון לא נשברה. במצרים מהו אומר, אצבע אלהים היא, ובאותן מכות שלקו על הים אומר היד הגדולה, וביד יש חמש אצבעות, תן לכל אצבע עשר מכות, הרי שלקו על הים חמישים מכות. יש לשאול, שאצבע אלהים היא לא נאמר אלא על מכת כנים בלבד. ועוד, שהרי מצאנו מכת הדבר נעשית ביד שלם, שנאמר (שמות ט', ג') הנה יד ה' הויה. תשובה, הפסוקים בכאן אינם אלא אסמכתא בעלמא, והקבלה היא העיקר. רבי אליעזר אומר כל מכה של מצרים היתה של ארבע מכות, שנאמר (תהלים ע"ח, מ"ט) ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים. חרון אפו עברה אחת, וזעם שתים, צרה שלש, משלחת מלאכי רעים ארבע. אמור מעתה ואינו חושב חרון אפו, שהוא כולל תחילה, חרון אפו כיצד, עברה וזעם וצרה וגו'. נמצא שבמצרים לקו ארבעים מכות, שהרי שם לקו עשר מכות, ובכל מכה ומכה ארבע, ועל הים שהיתה ביד, שיש בה חמש אצבעות הרי חמשה פעמים ארבעים הם מאתים מכות. ורבי עקיבא אומר כל מכה של מצרים היתה של חמש מכות. נמצא חמשה פעמים עשר מכות הם חמישים, ועל הים שהיתה ביד, שיש בה חמש אצבעות, הרי חמשה פעמים חמישים הם מאתים וחמישים. ודע כי רבי אליעזר שאומר שכל מכה ומכה היתה של ארבע מכות, כונתו, כי כשלקו המצרים היו המכות ביסודות, ולא לקה יסוד מיוחד, רק כשלקו כל אחד היה מעורב בו מארבעה יסודות, נמצאת מכה אחת יש בה ארבעה, ולהודיע כי לה' הארץ. ורבי עקיבא שאומר שכל מכה ומכה היתה של חמש מכות, כונתו, כי תנועת גלגל שהוא היסוד החמישי מסייעת בכל מכה ומכה, בעבור כי הוא הסובב והמסבב את הכל ברצון הבורא, ולהודיע כי ממשלתו על הכל. כך פירש בעל המלמד. כמה מעלות טובות למקום עלינו וכו', כולן ט"ו טובות שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל, וקראן מעלות, כנגד ט"ו מעלות במקדש, שעולין מעזרת הנשים לעזרת ישראל, וכנגד ט"ו שיר המעלות שאמר דוד, בשעה שבא לחפור את השיתין של בית המקדש, כדגרסינן בירושלמי דפרק חלק (סנהדרין פ"י, ה"ב) את מוצא בשעה שבא דוד לחפור תימליוסין של בית המקדש, חפר ט"ו מאון דאומין, ולא אשכח תהומא, ובסופא אשכח עציץ, ובעא מרמתה, אמר לו לית את יכיל, אמר ליה למה, דאנא הא כביש על תהומא, אמר לה ומן אימת את כביש על תהומא הכא, אמר לו מן שעתא דאשמע רחמנא קליה בסיני אנכי ה' אלהיך, ורעדת ארעא ושקעת, ואנא יהיב הכא כביש על תהומא, אף על גב דלא שמע לה, כיון דראמיה סלק תהומא, ובעה מטפא עלמא, והוה אחיתופל קאים, אמר כדון דוד מתחנקא ואנא מלך. אמר דוד מאן חכים מקמתי ולא מקים ליה יהא סופא מתחנקא. אמר דבר ואקימה, התחיל דוד עולה ואומר שירה, שיר המעלות שיר למעלות, שיר למאה עולות, על כל מאה ומאה אמה שהיה דוד עולה היה אומר שירה, אף על פי כן הוה סופה דאחיתופל מתחנקא. ואמר רבי יוסי הדא היא דמתלא אמר, צריך בר נש חשש על לוטה דרביה אפילו על מגן, פירוש, בחינם, כי מגן הוא תרגום חינם. והכי איתא בתלמודא דידן (מכות י"א ע"א) ובפרק החליל (סוכה נ"ג).
אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים דיינו, לא רצה לומר שלא יעשה בהם שפטים, כי כבר הבטיח לאברהם, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית ט"ו, י"ד). אלא אילו לא עשה בכולם שפטים, כי אם במקצתם. ולא נתן לנו את ממונם דיינו, לא רצה לומר מביזת מצרים, שכבר הבטיח לאברהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (שם) אלא רצה לומר מביזת הים. ולא קרע לנו את הים דיינו. שיוכל להצילנו, ונלך לדרכנו. ולא העבירנו בתוכו בחרבה, אלא במעט מים או במעט טיט, אך הם הלכו ביבשה בתוך הים. ולא שיקע צרינו, לסגור הים אחרינו, והמצרים ישובו לדרכם. ולא סיפק צרכנו במדבר ארבעים שנה, שהיה לנו כמה בהמות, והוא נתן להם בשר. ועוד שהיה לנו ממון, ונוכל לקנות כל צרכנו מן הגוים הקרובים אלינו. אלו קרבנו לפני הר סיני להראות לנו כבודו דיינו. ולא נתן לנו את התורה, הוא בעצמו הדברות, אלא על ידי משה, כשאר התורה, או שלא יוסיף לנו את המצות כולם, אלא מחצה או שליש המצות, כמו שמצאנו שנתן לאדם הראשון שש מצות, והוסיף לנח אבר מן החי, והוסיף לאברהם מילה, והוסיף ליעקב גיד הנשה. ויש מפרשים, אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו, מפני שפסקה ממנו זוהמא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שבת קמ"ו ע"א) כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. גוים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן. אילו נתן לנו את התורה ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו, ואף על פי שנשבע לאבותינו לתת לנו ארץ כנען, רצה לומר, יתן לבנינו, אך הדור שיצאו ממצרים די להם במה שראו מנפלאות השם, שהיו אנשים הרבה פחותים מבן עשרים שנה, שלא נגזר עליהם למות במדבר, וראו כל הנפלאות, ונכנסו לארץ. אילו הכניסנו לארץ ולא בנה לנו בית המקדש דיינו, שהרי יש להם משכן, ובבנין בית המקדש נתוספו עשרה ניסים.
רבן גמליאל היה אומר, כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, פירוש, אף על פי שיאכל פסח מצה ומרור, לא יצא ידי חובתו, אם לא יאמר שלשה דברים אלו למה הם באים, שמצאנו שהכתוב הקפיד באמירה ובהגדה, ומפרש והולך למה הם באים. פסח על שם שפסח המקום וכו'. מצה זו שאנו אוכלין וכו'. על שם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, יש לשאול, כי ציווי אכילת מצות לא היה מטעם שלא החמיץ בצקם, כי קודם לכן צוה לאכול מצות בסתם, ולא אמר טעם לדבר. ולכן פירש רבי יוסף קמחי, שמה שנצטוו על המצות קדם לכן היה על שם העתיד. שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת ממצרים בחפזון, ואפילו אם היו רוצים לא היו יכולים להחמיץ בצקם, ציוה לאכול הפסח על המצות ומרורים, ולאכול שבעת ימים מצה. כשאומר מצה זו, מגביה המצה בידו, להראות למסובין זכרון לחירות. וכן כשאומר מרור זה, מגביה המרור בידו, להראות למסובין זכרון לשיעבוד. פסח אין צריך להגביה, שלא יראה כאוכל קדשים בחוץ. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. כלומר, שיראה ויביט כאילו הוא היה עבד, ויצא לחירות ממצרים. וזהו שאמר הכתוב (דברים ט"ז, י"ב) וזכרת כי עבד היית במצרים, כאילו אתה בעצמך היית עבד ונפדית. ולא גרסינן להראות, אלא לראות את עצמו. וכן הוא בסדר רב עמרם. לפיכך אנחנו חייבין להודות וכו'. כלומר, כיון שהוא כאילו אנחנו יצאנו ממצרים, חובה עלינו להלל ולשבח לשם יתברך, כמו שעשו אבותינו. וכתבו המפרשים, שמעתה נוטל כל אחד ואחד כוסו בידו, שמכאן אנו פותחין בשיר, שההגדה אינה אלא סיפור דברים בעלמא, ואין אומרים שירה אלא על היין (ברכות ל"ה ע"א) שנאמר (שופטים ט', י"ג) ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים. אם אנשים משמח, דקא שתו ליה, אלא אלהים במה משמח, אלא מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין, והכי איתא במדרש שוחר טוב. אבל באלו הארצות אין נוטלין כל אחד כוסו עד תחילת ברכת אשר גאלנו. ומזכיר כאן שבעה עניני שבח, כנגד שבעה רקיעים, והם, להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר ולקלס, ונאמר לפניו הללויה. והרא"ש גורס ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה. הללויה הללו עבדי ה' (תהלים קי"ג). תמצא במזמור זה ה' יודי"ן יתירות. המגביהי. המשפילי. מקימי. להושיבי. מושיבי. כנגד חמישים מכות שלקו על הים. ממזרח שמש עד מבאו בלא וא"ו. ישראל ממשלותיו. המ"ם הראשונה נקודה בפתח, ומכאן מתחיל ההלל.
<h2>דף קטז:</h2>
דרשו רבותינו ז"ל (עיין סוטה י"א ע"א) כי בתחילה אמרו להם שיעזרו בבנין יום אחד, ולא יותר, והמלך עצמו נכנס בעבודה, והם התחזקו והוסיפו אומץ לכבוד המלך, וסכום הלבנים שעשו באותו יום שמו עליהם לחוק שיעשו בכל יום, וזהו מה שדרשו, בפרך, בפה רך (שם י"א, ב'). כללו של דבר מעט מעט היו מתגברים עליהם, ולפיכך נמשלו למרור, שתחילתו רך וסופו קשה, בפרך מתרגמינן בקשיו. וזה עבודה קשה.
ויש מגדולי המפרשים שהורו לברך על ההלל שתי פעמים, אחד לפני הסעודה לקרוא את ההלל, ואחד לאחר הסעודה לגמור את ההלל, ומביאין ראיה לדבריהם מדאמרינן בירושלמי דברכות (פ"א ה"ה) כל הברכות פותחות בברוך, חוץ מברכה הסמוכה לחברתה. מתיב רבי ירמיה, הרי גאולה, פירוש, ברכת אשר גאלנו, שהיא סמוכה לברכת ההלל שלפניה, ופותחת בברוך. ומתרץ, שניא היא, דאמר רבי יוחנן אם שמע הלל בבית הכנסת יצא פירוש, שהיו נוהגין לקרותו בבית הכנסת, וכשהוא קורא אותו בביתו אינו מברך עליו, שכבר בירך עליו בבית הכנסת. אבל מברך אשר גאלנו בביתו על כוס שני, שלא בירך אותה בבית הכנסת. הלכך, כיון דלפעמים אינה סמוכה פתחו בה בברוך, כמו שנהגו בברכת אשר ברא ששון ושמחה, התיב רבי אליעזר ברבי יוסי קומי רבי יוסי, והרי סופא, פירוש, ברכת יהללוך, שאומרים בסוף ההלל לאחר הסעודה, שאינו פותח בה בברוך, אף על פי שאינה סמוכה שהרי הסעודה הפסיקה. ומתרץ, שתים הן, אחת להבא, ואחת לשעבר. פירוש, שתי ברכות מברכין על ההלל, אחת לפני הסעודה, ואחת לאחר הסעודה. ויש מהם שהורו (רמב"ן פסחים קי"ז) לברך ברכה אחת בלבד בתחילת ההלל, והיא לגמור את ההלל. ומביאין ראיה לדבריהם, מדאמרינן בירושלמי דסוכה, ובתוספתא דסוכה, ובמסכת סופרים, בי"ח יום ולילה אחד גומרין את ההלל, ומונה ליל פסח ויומו, ובגולה כ"א יום ושתי לילות, ועוד הם אומרים, שלכך מברכין לאחריו יהללוך, ואם לא היו מברכין לפניו לא היו מברכין לאחריו, משום דתנן בנדה בפרק בא סימן (נ"א ע"ב) כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו, ועוד, שאם לא כן היתה ברכת יהללוך פותחת בברוך, אבל מפני שכבר בירך לפניו הויא ברכת יהללוך ברכה הסמוכה לחברתה. אבל רב עמרם, ובעל הלכות גדולות, ורב צמח ורבינו האי כתבו, שאין מברכין עליו כלל, שאין אומרים אותו על השלחן בתורת קריאת ההלל, אלא בתורת שיר והודאה בלבד, ואיך יברך לגמור, והוא פוסק באמצע, ומברך ברכות הרבה, ומרבה בשיחת דברים בסעודה, ואוכל ושותה, אלא ודאי אין מברכין עליו. והראיה שהביאו מהירושלמי לברך על ההלל שתי ברכות אינה ראיה, דהכי פירושא דירושלמי, והרי גאולה. פירוש, כיון שאינו התחלת הדבר, כי גם מה שלפניה מדבר בענין הגאולה, ואף על פי שאין ברכה לפניה, לא היה לה לפתוח בברוך, שלעולם אין ברכה פותחת בברוך, אלא כשהיא תחילת הדבר. וכן מוכח בירושלמי, דמקשי התם, והרי נברך, פירוש למה הזן פותחת בברוך, כיון שיש נברך לפניה, אלמא אף על פי שאין בנברך לא שם ולא מלכות מקרא הזן הסמוכה לחברתה, כיון שאינה התחלת הדבר. ומתרץ, אם שמע הלל בבית הכנסת יצא, שהיו רגילין בבית הכנסת לומר ההגדה וההלל, להוציא מי שאינן בקיאים. וכשנכנס לביתו אוכל ירקות, ומברך, ושותה כוס שני. והכי איתא בתוספתא (פסחים פרק י' הלכה ה') בני העיר שאין להם מי שיקרא את ההלל, נכנסין לבית הכנסת, וקורין שם פרק ראשון, והולכין לבתיהם, ואוכלין, וחוזרין שם, וגומרין. והכי איתא במסכת סופרים, ומקשי, והרי סופה. פירוש למה חותמת בברוך, והרי ברכה קצרה היא, כמו ברכת המצות. ומתרץ, שתים הן, אחת להבא, ואחת לשעבר. פירוש, כיון שיש בה אריכות דברים, על הגאולה לשעבר, ועל הגאולה לעתיד, חותם בברוך. והראיה שהביאו מהירושלמי, וממסכת סופרים, לברך לגמור את ההלל בלבד, אינה ראיה, כי לא בא ללמדנו שחייב לברך עליו לגמור את ההלל בלילי הפסח, אלא בא ללמדנו מנין הימים שגומרין בהם את ההלל בלבד, ואף על פי שאמרו כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. כבר אמרו (קדושין כ"ז ע"א) אין למדין מן הכללות, ואפילו במקום שנאמר בהם חוץ, ואם תאמר, אם כן ברכת יהללוך למה אינה פותחת בברוך, כיון שאינה סמוכה לברכה אחרת. ויש לומר, מפני שהיא ברכת הודאה, כברכת הגשמים, דאמרינן מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טיפה וטיפה וגומר, ואינה פותחת בברוך. או יש לומר, כיון שכל השנה כשקורין את ההלל היא סמוכה לברכה שלפניה, בליל פסח גם כן לא רצו לשנותה, וכבר פשט המנהג בכל העולם שלא לברך עליו. וכל הלכה שהיא רופפת בידך הלוך אחר המנהג (ירושלמי מעשר שני פ"ה ה"ב).
ולמה חולקין את ההלל, כדי להדר בו את כוס שני, שכוס ראשון מהדרי בקידוש, וכוס שני מהדרי במקצת ההלל, שההגדה אינה אלא סיפור דברים בעלמא, וכוס שלישי מהדרו בברכת המזון, וכוס רביעי מהדרו בהשלמת הלל, ואחר כך אומר. ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים. לפי שאמר למעלה בהגדה שלא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא, אלא אף אותנו גאל, שנאמר ואותנו הוציא משם וגו', לפיכך הזכיר כאן גאולתנו וגאולת אבותינו ממצרים. והגיענו הלילה הזה. זהו כמו שאומרים והגיענו לזמן הזה. ואם תאמר, כיון שבירך שהחיינו למה מברך כאן והגיענו הלילה הזה. ויש לומר, מפני שהוא רוצה לומר כן ה' אלהינו ואלהי אבותינו הגיענו למועדים, שהוא לשון בקשה על העתיד, אמר והגיענו הלילה הזה. לאכול בו מצה ומרור, על שם (שמות י"ב, ח') ואכלו את הבשר בלילה הזה, ולא גרסינן יגיענו למועדים, אלא הגיענו למועדים, שכל הענין עד למטה הוא מדבר לנוכח, שכן הוא אומר שמחים בציון עירך וכו'. וכן הוא בסדר רבינו סעדיה. למועדים ולרגלים אחרים. למועדים, אלו ראש השנה ויום הכפורים. ולרגלים, אלו פסח ושבועות וסוכות, ואף על פי שהם בכלל מועדים, רמז באומרו ולרגלים, שיזכנו לעלות לירושלים בכל רגל ורגל משלשתן. הבאים לקראתנו לשלום, כבר זכרנוהו למעלה. שמחים בציון עירך וששים בעבודתך, על שם (ישעיה נ"א, ג') כי ניחם ה' ציון ניחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה. ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים. ויש גורסין מן הפסחים ומן הזבחים. וטעות הוא, כי הזבח דהיינו החגיגה הוא קודם לפסח, שיהיה נאכל על השובע. שיגיע דמם על קיר מזבחך לרצון, כך כתבוהו רב עמרם, ורבינו סעדיה, והרמב"ם ז"ל, ורצה לומר, שנאכל שם מאותם זבחים ופסחים שיזרק הדם על המזבח. והוא על שם (ויקרא א', ט"ו) ונמצא דמו על קיר המזבח. ויש גורסין עד שיגיע, או לכשיגיע. והראשון עיקר. ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו, לעתיד לבא, וקרא התשועה העתידה בלשון זכר, שלא יהיה אחריה שיעבוד, כמו שפירשנו בסוף אמת ויציב. ברוך אתה ה' גאל ישראל, פירוש, ממצרים. ואם תאמר, הא קיימא לן שצריך לומר מעין החתימה סמוך לחתימה, וכאן בחתימה היא מעין גאולת מצרים, וסמוך לחתימה מעין גאולה שלעתיד. ויש לומר, שכך רצה לומר, ונודה לך שיר חדש על גאולתנו, זו גאולה שלעתיד. ועל פדות נפשנו, זו גאולת מצרים, שנאמר (דברים כ"א, ח') כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', כי לימות המשיח מזכירין שתיהן, כמו שאמרנו, ימי חייך, העולם הזה, כל ימי חייך, להביא לימות המשיח. ומברך בורא פרי הגפן, ושותה בהסיבה, הוא וכל אחד מן המסובין עמו. נשלם פירוש ההגדה.
<h2>דף קיז:</h2>
ואחר שאוכל אפיקומן מוזגין לו כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון, ושותה בהסיבה, הוא וכל אחד מן המסובים עמו. בין הכוסות הללו אם רצה לשתות שותה, בין שלישי לרביעי לא ישתה. ואמרינן בירושלמי למה, בשביל שלא ישתכר, וישכח לגמור את ההלל. ומקשה, והלא כבר משוכר הוא, פירוש ששתה כל רצונו בסעודתו, ומתרץ, יין שבתוך המזון אינו משכר, יין שלאחר המזון משכר. וכתב בעל הלכות גדולות, והרי"ף, והרמב"ם ז"ל, שאסור לשתות אחר מצת אפיקומן, חוץ משתי כוסות, אחת של ברכה, ואחת של הלל. וכן עמא דבר, כדי שלא יקבע עצמו על היין, ויהיה כאוכל פסח בשתי חבורות, וגם כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. והר"י פירש טעם אחר למנהג, לפי שחייב כל אדם לעסוק כל הלילה בהלכות פסח, וביציאת מצרים, ולספר בניסים שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו השינה, ואם ישתה ישתכר, והכי אמרינן בתוספתא (פסחים פ"י ה"ח) שחייב אדם לעסוק בהלכות פסח וביציאת מצרים כל הלילה. וזהו ששנינו, מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה. אבל כוס חמישי התירו, שיש לו סמך מעט מן הפסוק, כנגד והבאתי אתכם. ואם רצה לשתות מים ישתה. ואם שכח ולא אכל מצות אפיקומן עד שנטל ידיו לברך, או שאמר הב לן ונברך, או אפילו בירך כבר, ונזכר קודם שבירך בורא פרי הגפן, כתב אבי העזרי והרא"ש, שיטול ידיו, ויברך המוציא, ויאכלנו, ואם לא נזכר עד אחר שבירך בורא פרי הגפן, לא יאכלנה פעם אחרת, מפני שהיה צריך לברך עוד ברכת המזון, ולברך בורא פרי הגפן, ונמצא מוסיף על ארבעה כוסות. ועוד, דקיימא לן בין שלישי לרביעי לא ישתה. ובכי האי גוונא כדאי הם מצות שלנו לסמוך עליהם, כי כולם שמורות משעת לישה, ואותה מצה אחרונה שאכל תעלה לו במקום מצות אפיקומן. ואם תאמר, שמא לא אכל מצה לבסוף, אלא פירות ומיני קטניות, אין זה מעכב, שלא אמרו אלא אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן. אבל לא אמרו שאם הפטירו שעושים פסח שני, ולא עדיף אפיקומן מפסח, שהרי אינו אלא לזכר לו. והרב רבינו פרץ כתב, אף על גב דאמר הב לן ונברך יכול לאכול בלא ברכה, אף על גב דבעלמא חשיב סילוק, שאני הכי, כיון דאפיקומן מצוה דרמא רחמנא עלן, איכא למימר אתכא דרחמנא סמכינן. ואחר ששותה כוס של ברכת המזון מוזגין לו כוס רביעי, וגומר עליו את ההלל. ואומר במדרש תהלים (קי"ג, ג') הקוראין צריכין שיהיו שלשה, כדי שיאמר אחד לשניהם הודו. ולמדנו מזה, שמצוה מן המובחר לחזור אחר שלושה בקריאת ההלל, כדי שיאמר אחד לשנים הודו. וכתב הרא"ש, ואם אי אפשר בשלושה יספיקו לו אשתו ובנו קטן. והטעם שנהגו לומר בתחילה פסוק שפוך חמתך אל הגוים אשר לא וגו', מפני שארבע כוסות אלו הם כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקדוש ברוך הוא להשקות את אומות העולם, כמו שאמרנו למעלה. ואנו אומרים על כוס רביעי לפני הקדוש ברוך הוא, בזה הכוס אנו משלימין המצוה, מעתה עשה מה שהבטחתנו, לשפוך אותם ארבע כוסות של פורענות על הגוים על אמיתך, בלא ו"ו בתחילה. ולא יהלכו, בלא נו"ן באחרונה. לא יהגו, בלא ו"ו בתחילה. כל אשר בוטח בהם, בלא ו"ו בתחילה. נתן לבני אדם בלא ה'. מן דמעה, בנו"ן ארכה. נגדה נא. הדל"ת ברפה. בתוככי ירושלים, הכ"פ ראשונה בצירי, והשנית בחיר"ק יסרני יה הנו"ן והיו"ד דגושים, בחירי"ק. נפלאת בעינינו, הלמ"ד בקמץ, והאל"ף אינה נקראת. עד קרנות המזבח, בדל"ת. ולאחר שגומר את ההלל אומר ברכת השיר, שהוא יהללוך, וחותם מלך מהולל בתשבחות. ומברך בורא פרי הגפן, ושותה בהסיבה, הוא וכל אחד מן המסובין עמו. ואם רצה לשתות כוס חמישי, אומר עליו הלל הגדול, שהוא הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו לאלהי האלהים וגומר (תהלים קל"ו, א' ב'), ואומר נשמת כל חי, וחותם בישתבח, עד מלך מהולל בתשבחות. ומברך עליו, וכן כתב הרב יצחק ן' גיאת, והרב חיים כהן לא היה חותם בסוף ההלל בברכה, כי די בחתימה של ישתבח, ולמה יחתום שתי פעמים בענין אחד, וכן כתוב בסדר רבינו סעדיה. ולענין ברכת על הגפן ועל פרי הגפן, יש מן הגאונים אומרים שצריך לברך על כוס וכוס מארבעתם על הגפן ועל פרי הגפן. ורבנו האי כתב, לא חזי לנא מאן דמברך על הגפן אלא בתר כולהו כסי, כיון דחד מושב נינהו, וליכא נמלך, בברכה לבסוף סגי. והריא"ף כתב, דבתר תרי כסי קמאי ובתר תרי כסי בתראי מברך על הגפן ועל פרי הגפן. ובעל ההשלמה כתב, מסתברא שהרי"ף סבירא לה דיין שלפני המזון אינו פוטר יין שבתוך המזון, משום שזה לשתות וזה לשרות. וכשם שיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון, משום דזה לשרות וזה לשתות. ואני לא כך קבלתי מאבא מורי, אלא יין שבתוך המזון שהוא לשרות אינו פוטר יין שלאחר המזון, שהוא לשתות, ועדיף לשתות מלשרות. ועל יין שלפני המזון, שהוא לשתות, פוטר יין שבתוך המזון, שהוא לשרות, דהא עדיף לשתות מלשרות. וכן כתב הראב"ד במסכת ברכות. עד כאן. הלכך אין מברכין על הגפן ועל פרי הגפן אלא בסוף כולם. וכן עמא דבר.
נשאל הרב מאיר מרוטנבורק, אם יכולין לברך הטוב והמטיב בליל פסח, אם נראה כמוסיף על כוסות. והשיב דאינו נראה כמוסיף רק אם יברך בורא פרי הגפן, כמו שמברכין על שאר כוסות.
<h2>דף קיט:</h2>
ובאחרונה אוכל כזית מן המצה הפרוסה שתחת המפה לאפיקומן, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע, ואינו טועם כלום אחר אפיקומן, כדי שיהיה הפסק סעודתו וטעם מצה בפיו. וצריך לאכול מצה של אפיקומן קודם חצות. ואם לאו, לא יצא ידי חובתו, כפסח שאינו נאכל אלא עד חצות. וכתב רבינו יעקב הזקן משום אביו, הואיל ושלושת המצות באות לשם מצוה, טוב הוא שתעשה מצוה בכל אחת מהם, כיצד על השלימה המוציא, ועל הפרוסה לאכול מצה, ולאפיקומן, והשלישית לכריכה, ואם שכח ואכל דבר אחר אפיקומן, חוזר ואוכל כזית ממצת אפיקומן, ופוסק.
אין מפטירין לאחר הפסח אפיקומן, כלומר אין עושין סילוק ולא סיום לאכילה במיני מגדים, כמנהג כל הסעודות, אלא בגמר האכילה, אחר מיני מגדים, כשנפטרים מסעודתם, אוכלים כזית מבשר הפסח, ולכך אנו אוכלים עתה כזית ממצה באחרונה, זכר לפסח. ובהדיא תנן כשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כך אין מפטירין אחר המצה אפיקומן. מפטירין פירוש מסיימין, מלשון הפטרה, שמסיימין בה תפילת שחרית, כמו שפירשנו למעלה. אפיקומן, בלשון יוני קורין לאוכלים אפיקומן. פירוש אחר, מפטירין לשון פתיחת פה לדיבור, מלשון יפטירו בשפה (תהלים כ"ב, ח') אפיקומן נוטריקון אפיקו מיני מתיקה. ורצה לומר אין אומרין אחר אכילת הפסח אפיקו מיני מתיקה לקינוח הפה.
כתב הרי"ף, מאן דלית לה אלא כזית דמינטר, אכיל ברישא דלא מינטר, ומברך עליה המוציא, ולבסוף מברך על כזית דמינטר לאכול מצה, והדר כריך מצה ומרור, ואכיל בלא ברכה. ותמה עליו הרא"ש, לפי סברתו, שאוכל כזית דמינטר לבסוף, היאך יעשה כריכה אחר שיאכל כזית דמינטר, ויאכל שאינו שמור אחריו, ויבטל טעם מצה, דיותר מסתבר לפי סברתו להניח הכריכה, שאינה אלא זכר למקדש, ממה שיבטל טעם המצה שבפיו. וכן כתבו הרמב"ם ז"ל, והרב רבינו יונה, שיאכל כזית דמינטר באחרונה, ויברך עליו לאכול מצה, ולא יאכל אחריו כלום. ובעל העיטור כתב שיאכל מיד דלא מינטר, ויברך עליו המוציא ולאכול מצה, ויאכל דמינטר בסוף בלא ברכה. והרא"ש כתב, שיאכל מיד כזית דמינטר כדי שיאכל מצה לתאבון, ויברך עליו המוציא ולאכול מצה, ואינו חושש אם יאכל לבסוף דלא מינטר.
כתב הרי"ף, מאן דבעי לברוכי בתרי ותלתא בתי, היכי עביד, מברך ברישא בביתיה, ואכיל כל מאי דבעי, ומברך ברכת המזון, והדר מברך לכל חד וחד בביתיה, ושתו אינהו כסא דקדושה ואגדתא, ואכלי ירקי ומצה, ואיהו לא אכיל מידי בהדייהו, ושביק להו למגמר סעודתיהו, ומברכי אינהו ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא, ועביד הכי, וכן לכל ביתא וביתא. אף על גב דברכת הנהנין קיימא לן דאינו יכול לברך לאחרים, אלא אם כן יהנה עמהם, שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום, שהם חובה. הלכך יכול לברך לאחרים, ואף על גב דאינו נהנה. ואיהו כיון דבריך ליה ברכת המזון לא לטעום מידי בהדייהו, דקיימא לן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. ולבסוף אזיל לביתיה, וגמר הלילא, ושתי כסא דהלילא. ואי בעי לאקדומי להנהו בתי ברישא, מברך להו, ולא אכיל ולא טעים מידי בהדייהו, והדר אזיל לביתיה ומקדש, הרשות בידו, ושפיר דמי, עד כאן. ואם ירצה לגמור הכל בביתו, ואחר כך ילך לקדש בבתים האחרים, ולא יאכל וישתה עמהם, הרשות בידו. ואין לו להתחיל בביתו, ולומר עד גאל ישראל, ולברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך הולך לשאר בתים, ואחר כך חוזר לביתו וגומר סעודתו, לפי שלא התירו לעקור מסעודתו ללכת למקום אחר. אפילו הניח שם זקן או חולה, אלא לדבר מצוה, כגון לקראת חתן, או לקראת כלה. ואין לומר שגם כאן היא מצוה, להוציא את מי שאינן בקיאין ידי חובתן. לפי שמצות חתן וכלה היא מצוה עוברת, ולפיכך התירו לו לעקור מסעודתו, וללכת לקראתם. אבל להוציא מי שאינן בקיאין ידי חובתן אינה מצוה עוברת. ויכול להוציאם אחר שגמר סעודתו או קודם.
וכתב בעל העיטור. מסתברא דלא מצי מברך בורא פרי האדמה אשאר ירקי, כיון שאינו טועם עמהם, שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצה. וצריך למעבד כרב חסדא, דמברך בחזרת בורא פרי האדמה ולאכול מרור, ואכיל, וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה. וכתב הרא"ש, ולא נהירא, כיון דתקנת חכמים הוא, משום הכירא לתינוקות, הוי כברכת מצה, ויכול להוציאם אף על פי שאינו טועם, ומה שכתב הריא"ף ומברכי אינהו ברכת המזון, הרי תקנה ליודעים ברכת המזון, ואם אינם יודעים, כתב רב עמרם, שאין תקנה להוציאם, שאם מברך להם ברכת המזון תו לא מצי למשתי בביתיה. והרא"ש כתב, דאפילו אם אינם יודעין בברכת המזון יש תקנה, להקרותם מילה במילה, כקטן שמקרא את ההלל, שעונין אחריו מה שהוא אומר, שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה. וכן כתב הרי"ץ גיאת. והרב יעקב בן הרא"ש כתב (טור אורח חיים סימן תפ"ד) ואפשר דאף בברכת המזון יכול לברך, כדי להוציאם, כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם, כיון שהוא חובה, הכא נמי ברכת המזון, כיון שתקנו ארבע כוסות, ותקנו אחד מהם על ברכת המזון, הוי חובה נמי. ואין דבריו נכונים בעיני, וראיה, מדאמרינן בירושלמי בפרק מי שמתו (ברכות פ"ג ה"ג) תניא כל מצות שאדם פטור מהם מוציא את הרבים ידי חובתן, חוץ מברכת המזון. והא תנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. הא אם היה חייב, אפילו אם יצא מוציא, אמר רבי אילא, שניא היא ברכת המזון דכתיב בה ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא מברך. והנכון לעשות כדברי הרב רבינו אשר.
<h2>דף קכ.</h2>
וקיימא לן כרבא, דאמר מרור בזמן הזה דרבנן, לפי שהוא תלוי באכילת הפסח, שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.
<h2>דף קכ:</h2>
וכתב הראב"ד בדרשה שלו, אין לשין מצה של מצוה אלא אחר חצות, כשחיטת פסח, שאינה אלא אחר חצות. ואיתקש אכילת מצה לאכילת פסח.
